לימוד קבלה – שער לעולם רוחני עמוק ומופלא

עוון אדם הראשון – שלא בחר להתעסק בחכמת הקבלה

(א) הנה לגבי לימוד ספרי קבלה כתב רבי חיים ויטאל (בהקדמתו לשער ההקדמות) “עוון אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע הוא שלא בחר להתעסק בעץ החיים שהיא חכמת הקבלה, וזהו עצמו עוון הערב רב האומרים למשה דבר אתה עימנו ונשמעה בעץ הדעת טוב ורע ואל ידבר עימנו אלקים פן נמות בסתרי תורה, כסברת הטועים קצת בני תורה אשר בזמנינו זה המוציאים שם רע על חכמת האמת חיי עולם ואומרים שכל מי שמתעסק בה ימות בקצרות שנים חס ושלום, ולכן שברו הלוחות הראשונות מסטרא דעץ חיים ונתנו להם מסטרא דעץ הדעת טוב ורע משנה שפחא דמטרוניתא וגרם איבודא דחורבן בית א’ וב’ וגלות האחרון המר והארוך אשר אנו בעוונותינו הרבים עד דיתובון בני ישראל בתיובתא וביקשו את ה’ אלקיהם להכירו וליודעו ברזי תורה וידעו את מי הם עובדים ומי הוא מלכם” עיי”ש.

לא מספיק ללמוד רק פשטי התורה אלא צריך גם לימוד ספרי קבלה

(ב) ובמדרש משלי (פ’ י) היה ר’ ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה וכו’ בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה וכו’ בא מי שיש בידו ב’ סדרים וכו’ בא מי שיש בידו הלכות וכו’ בא מי שיש בידו תורת כהנים וכו’ בא מי שיש בידו ה’ חומשי תורה וכו’ בא מי שיש בידו אגדה וכו’ בא מי שיש בידו תלמוד וכו’ והקדוש ברוך הוא אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה צפית בגאות שלי, שאין הנאה לי בעולם אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים ומביטים ומציצים ורואים והוגים המון תלמוד הזה – כסא כבודי היאך עומד וכו’ חשמל היאך עומד וכו’ ברק היאך עומד וכו’ כרוב וכו’ וגדולה מכולם מצפרני ועד קדקדי וכו’, וכי לא זה הוא הדרי זה הוא גדולתי זהו הדר יופיי, שבני מכירין את כבודי וכו’ עיי”ש.

וכתב על זה מהרח”ו (שם) “הרי מבואר בפירוש אף בדברי התנאים שאין האדם יוצא ידי חובתו לגמרי בעסק המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד בלבד, אלא הוא מחוייב לעסוק בכל יכולתו בסתרי תורה ובמעשה מרכבה, כי אין הנאה להקדוש ברוך הוא מכל מה שברא בעולמו, רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו, כי בפשטי התורה ובסיפוריה ובדיניה ובמצוותיה בהיותם כפשטם אין בהם שום היכר וידיעה לידי את בוראם יתברך, אדרבא יש בהם מצוות וחוקים שאין הדעת סובלם, וכל אומות העולם מונין את ישראל ואומרים להם וכי מה התורה הזאת אשר צוה אלהיכם אתכם, דברים שנראין כחידות ומשלים, ליקח קרן פרה ולתקוע בו ביום ראש השנה, ואתם אומרים שעי”כ שטן הרוחני המקטרג העליון מתערב וכיוצא מדברים אלו כמעט רוב מצוות התורה, ובפרט פרטי דיניהם אין השכל סובלם, ואם כן היכן הוא הדר התורה ויופיה וגדולתה. ולא עוד אלא שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה אלא שצריך שיהיה גופו נקי בתחילה על ידי המצוות המעשיות שכל תכליתן לדבר זה עכ”ד ועיי”ש שהאריך הרבה בענין זה.

כל הצרות ואריכת הגלות הוא מסיבת עזיבת לימוד קבלה

(ג) ובהקדמה לספר טל אורות (שחיבר רבי יעקב מאיר שפילמאן ז”ל אבדק”ק בוקרעשט, וע”ע בענין חיבורו זה לקמן ?) כתב “וטרם ירידת הנשמה מעולמה, בברית השבועה הוקמה, לדבק נפשו בחכמת הקבלה המפוארה והרמה, כדאיתא בזה”ק פ’ תרומה, כי היא הנותנת להאדם שלימות, ובלעדה נמשל כבהמות, ידה הגדולה והחזקה והרמה מעלת הנפש והרוח והנשמה, וברצות הנשמה לשוב אל מקומה הרמתה אין פותח בלתי אם קיימה שבועתה, ואז מסירה שמלת שביה מעליה, וככלה תעדה כליה, והחכמה תחיה בעליה, ומי אשר ירשיע נפשו כקוץ וחוח, ולא יאבה להתדבק בחכמת הקבלה בכל עוז וכח, לא יאבה ה’ סלוח ולא יעלה נשמתו לריח ניחוח, על אשר חיללה ברית השבועה והתעודה, ומוכרחת לבוא בגלגול בפחד ורעדה כדאיתא בזוה”ק פ’ פקודי. תעיין בספרי המקובלים שכולם כאחד יעידון ויגידון שכל העונשים והצרות ואריכת הגלות הכל הוא מסיבת עזיבת לימוד החכמה הקדושה הזאת” עכ”ל עיי”ש בהרחבה.

ובספר מעין גנים (לרבי צבי אלימלך שפירא זצוק”ל, בעל ספר בני יששכר, הגהות מהרצ”א, ועוד, פ”א סק”ה) כתב “ואומר אני הלואי שלא היו מקילין גדולי הדור בלימוד החכמה הקדושה, והלואי היו מלמדים דרך לתלמידיהם לעסוק בחכמה לזו אזי בודאי לא היה שום הרמת ראש לחכמות החיצוניות והיו כל החכמות נדחים מפניה כמו שנדחה החושך מפני האור, אך שעוונותינו גרמו שגם כמה וכמה מצדיקי הדור סגרו את דלתי החכמה בפני פרחי כהונה ואמרו שלא ילמדו עד שיהיו בעלי מדריגה ורוה”ק, והנה עבור זה נשארנו ערומים מן החכמה הקדושה ונתגבר בעוה”ר חשיכות החכמות החיצוניות הכסיל בחושך הולך, ובמהרה בימינו ויאמר אלהים יהי אור ויאר לנו”.

(ד) וכן מצינו הרבה גדולי ישראל שדיברו בענין לימוד קבלה, וכמו שכתב הגרי”ח (בעל הבא”ח בספרו דעת ותבונה, פתיחה ראשונה) “ישמע השומע ויבין המשכיל את אשר חכמים הגידו, ואשר הזהירו והודיעו לכל איש ישראל לגשת אל הקודש בעסק סודות התורה הקדושה ונסתריה עץ חיים היא למחזיקים בה, וכבר דיברו בענין זה כמה גדולי ישראל ראשונים ואחרונים בראיות ברורות וחזקות בחיוב העסק והלימוד הקדוש הזה על כל ת”ח מישראל, ואין צורך להביא פה כל דבריהם הלא המה כתובים בספריהם כיד ה’ הטובה עליהם” עכ”ל.

(ה) ובמדרש שוחר טוב (משלי פ”י) נאמר שלאחר שנפטר האדם מהעולם הזה שואלים אותו מה למד, ושואלים אותו צפית במרכבה צפית בשיעור קומה וכו’ ואם לאו אזי משליכים אותו לנהר דינור. ובספר הליקוטים (דף ג) ביאר שאף שמצינו שיש למעלה בגן עדן מארי מקרא ומארי משנה וכו’ אמנם אם היה כח בנשמתו להשיג כל הנזכר ולא טרח להשיג אזי מוכיחים ומייסרים אותו על זה.

ובספר אבן שלמה (הערות פ”ח ס”כ) מובא שפעם נסע הגר”א על יד בית אחד שנשמע שם קול שיר ונכנס אחד מתלמידיו לשם וראה שפוקר אחד הולך במחול עם נכריות, ואמר הגר”א שגם הרשע הזה סופו לתת דין וחשבון על שלא עסק במעשה מרכבה, אך כמה תלאות יעברו עליו וכמה צירופים יצטרך ליצרף עד שיעלה לזו המדרגה שלא יחסר לו רק צפיית מרכבה.

(ו) ובשו”ע הרב (יו”ד הלכות ת”ת פ”א ה”ד) כתב “אמרו חכמי האמת (עיין בדברי האר”י ז”ל בהקדמה לשער המצוות) שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד”ס (כלומר בפשט רמז דרוש סוד) כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט – צריך לבוא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות” עיי”ש.

וכן כתב בספר הברית (ח”ב מי”ב פ”ה) בשם האר”י ז”ל שמי שהיה יכול ללמוד הפרד”ס ולא למד אזי צריך לבוא בגלגול ממש, והוסיף שבפרט נזר התורה שהיא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באומרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות, ובאמת מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך, ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת.

ואנו מחוייבים ומושבעים ללמוד זאת החכמה האמיתית (כמבואר בזוהר פר’ תרומה קסא:), ובזכות וכח הלימוד הקדוש הזה נצא מן הגלות (כמבואר ברעיא מהימנא פר’ נשא קכד:), וגדול שכר לימוד הזה יותר משאר כל התורה וכל המצוות (כמבואר בזוהר פר’ חיי שרה קל:), ואם עסק בחכמה זו אזי לאחר יציאת נשמתו מגופו פוטרין אותו מכל דינים (כמבואר שם קלב.), והעוסק בחכמת הקבלה לדעת רזי התורה וטעמי המצוות על פי סוד נקרא בן להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מתפאר בו ברקיע (כמבואר בתיקוני זוהר וברעיא מהימנא). ומאידך מי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה אזי בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן דוחין אותה משם בבזיון (כמבואר בזוהר שיר השירים) ואפילו יש בידו כל המעשים הטובים שבעולם השרפים בעלי שש כנפים שורפים את נשמתו בכל יום ויום (כמבואר בזוהר פר’ פקודי) והשר הגדול הממונה על זה נקרא יופיא”ל כי הוא בגימטריא קבל”ה עכ”ד ספר הברית.

וכתב רבי חיים ויטאל בשער הגלגולים (הקדמה לח) “באתי עתה בגלגול בפעם הזאת ונקרא שמי חיים, בשם הראשון דון ‘וידאל’ בעל ספר מגיד משנה, ואמר לי שמה שהוצרכתי להתגלגל עתה היה לסיבת שבגלגול אחד מן הקודמים אלו לא הייתי מאמין הרבה בחכמת הזוהר, וכפי דבריו הבנתי שהיה כשהייתי בגלגול מגיד משנה ולא רצה לגלות הענין, ואמר לי כי הענין שאני צריך לתקן עתה בגלגול זה הוא לעסוק בחכמת הזוהר, ואמר לי כי לפי שבהיותי בגלגול בעל מגיד משנה הייתי מעיין גדול וחריף בחכמת העיון ולכן אינני חפץ עתה מאוד לטרוח בחכמת העיון” עכ”ל עיי”ש.

ועוד מובא בשם האר”י ז”ל (בספר הגלגולים פ”ד) שיש בני אדם “שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעוסקים בדרש, ויש ברמז, ויש בגימטריאות, ויש בדרך האמת, והכל כפי מה שעליו נתגלגל בפעם הזה, שכיון שהשלים פעם אחת בשאר עניינים אין צריך לו בכל גלגול לעסוק בכולם” עכ”ל.

ובספר שבט מוסר (פ”א סי”ג) הביא את דברי האר”י הנ”ל וכתב לאחר מכן “ואל תביט ותשגיח לדברי המתנגדים על מה שחשקת לעסוק בתורה בגמרא או בפשט או בדרוש וכו’, באומרם לך: למה אתה מוציא ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה, משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם, ואם תשים דעתך לדבריהם – יכריחוך להתגלגל בזה העולם פעם אחרת, ולעבור נפשך בחרב חדה של מלאך המוות ולטעום טעם מיתה, ולכן לא תשמע לדברי המשחית נפשך הזה, כי דע שהשטן מתלבש באלו האנשים, לדאוג ולהצטער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה בחלק שאיותה נפשו לעסוק, כדי להבדילו משם, שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה, ולהצריכו בגלגולים אחרים” עכ”ל (ועוד כתב שם בסי”ד “וכשם שבדבר שחושק יותר האדם ללמוד משם יבין שעל דבר זה נתגלגל להשלים – כך צריך האדם שידע שורש נשמתו ומהיכן נמשך ועל מה בה לתקן ולהשלים, כמו שאמר בזוהר שה”ש על הגידה לי שאהבה נפשי וגו’, וכדי שיבין, יראה באיזה מצוה תקיף יצרו יוצר לבטלה – יתחזק בה לקיימה, כי בודאי על מצוה זו נתגלגל, וכדי שלא ישלים חוקו, מנגדו יצרו לבטלה ולהוציאו מן העולם בידים ריקניות” עיי”ש).

 מי ראוי ללמוד ספר קבלה? למי אסור ללמוד ספרי קבלה? ולמי יש חיוב ומצווה ללמוד ספרי קבלה?

(ז) אמנם כתב הרמ”ק (בספר אור נערב ח”ג פ”א) “אין ספק שאין ראוי לאדם ליכנס בחכמה זו אם לא נשא אשה ויטהר מחשבתו, ואל תשיבני מכמה שלמדו קודם לזמן זה כי לא כל הדעות שוות. עוד צריך להגיעו לפחות לשנת העשרים כדי שיגיע לפחות לחצי ימי הבינה, ואף אם יש שפירשו עד שיגיע האדם לשנת המ’ אין דעתינו מסכמת בזה עמהם והרבה עשו כדעתינו והצליחו. ועם כל זה הכל לפי טוהר הלב” עיי”ש.

ובכה”ח (סי’ קנה סקי”ב) כתב שאסור ללמוד ספרי קבלה למי שריק מלימוד בפוסקים, וכן למי שאינו נשוי, ונשוי דוקא מבן עשרים ומעלה עכ”ד.

ובשומר אמונים (הקדמון ויכוח ראשון סכ”ט, לא) כתב שלא כל אדם חייב לדעת ולהבין רזי התורה, שהרי רז”ל אמרו שצריך להסתירם ואין מוסרים סתרי תורה אלא לצנועים, אבל מ”מ התלמידי חכמים חייבים הם לטרוח להשיג אותם שהרי אמרו במדרש שוחר טוב “אמר ר”י בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב”ה לדון העולם וכו’ וכיון שתלמידי חכמים באים לפניו אומר להם כלום עסקת בתורה וכו’ בא מי שיש בידו תלמוד הקב”ה אומר לו הואיל ונתעסקת בתלמוד, (האם) צפית במרכבה, צפית בשיעור קומה” וכו’.

הרי שכל תלמיד חכם שהגיע למדרגת העיון בתלמוד מחויב הוא ללמוד סתרי תורה, והמתרשל ואינו משתדל לדעת אותם עתיד הוא ליתן את הדין (ובזוהר שה”ש דף ח האריכו לבאר הידיעות שחייב כל ת”ח לדעת אותם עיי”ש) ואם מת בלא ידיעה אזי אפילו יש לו מעשים טובים אינו זוכה לכנוס אל עולם הפנימי העליון שהוא עיקר עידון הנשמות כידוע ליודעים.

אמנם אין כוונת הזוהר לומר שלא יזכה לעולם הבא כלל ח”ו, אלא הענין הוא שיש בעולם הבא מדרגות עליונות מאוד ומי שלא זכה לאותן הידיעות לא יוכל ליכנס בהן. וזהו שאמרו “מפקין ליה מכל תרעין דההוא עלמא” וכנ”ל, והיינו כי מאותו עולם בלבד הוא דמפקין ליה אבל ילך למקום הראוי לו לפי ערך מעשיו וזה פשוט עיי”ש. וע”ע בענין זה בספר דעת ותבונה (להגרי”ח בעל הבא”ח, בריש הפתיחה הראשונה).

(ח) וכתב רבי מנחם מענכין (בהקדמתו לספר עץ חיים) “הגם שכתר תורה הוא מופקר לפני כל, שכל מי שנוטלתו הולמתו, אמנם ידוע הוא כי זה הוא רק בחלק הנגלה לבד שבזה כולם שוים בחיובה, אבל לא כן בסתריה וצפוניה שהוא כל חלק חכמת האמת, הנה לא ניתן החלק הזה לא לנערים ולא לשוטים ולא לבורים ולא לריקים ומכל שכן לרשעים חס ושלום דהרי לכך נקראת בשם סתרי תורה כידוע – שמסתרת את עצמה לפני כל הרחוקים ממנה. וזה הוא באמת הסיבה מאת ה’ מה שבספר העץ חיים דנורא הלזו נסדר בתחילה כמה פרקים ודרושים אשר היו ראויים להכתב באמצע או בסוף כי הוא על דרך נעו מעגלותיה לא תדע וכדי להרחיק את הרחוקים שלא יטול את השם כל מי שרוצה.

אמנם באשר שראינו שבכל דור ודור וכמעט בכל שנה ושנה מתגלית החכמה הזאת ביותר, ובפרט בעתים הללו אשר זכינו תהילה לאל יתברך לספרי החסיד לוצאטי ז”ל וכן לכמה ספרי קודש העומדים למשמרת הקודש ולהסיר ולהרחיק כל חלאת מחשבה רעה וזרה חס ושלום, ולזאת מצאנו עצמינו כמותרים ומצווים לדחוק את עצמינו ולהראות בכל האפשרי איזה דרך ישכון אור שיכנסו בה כל הראויים לחזות ולראות באור ה'” עכ”ל.

ולאחר מכן ביאר מהו הסדר אמיתי והמכוון של הספר עץ חיים עיי”ש, ויש בזה תועלת גדולה שהרי חסרון ידיעת הסדר האמיתי הוא הגורם את הקושי להבין את הספר עץ חיים, וכמו שכתב בספר שיחות הר”ן (סי’ רכה) שאחד שאל את מוהר”ן אם אפשר לידע חכמת הקבלה בלי תעניתים ומקוואות, והשיב שאפשר כי היא חכמה, ומה שקשה להבין ספר העץ חיים הוא מחמת שלא נכתב כסדר עיי”ש.

אמנם מלבד מה שנעלמת החכמה מפני שלא נכתב כסדר, יש עוד כמה דברים המעלימים את החכמה, וכמו שכתב בספר טל אורות (ח”ב בדף השער) וזה לשונו: “נודע דרכו הקודש של רבינו רח”ו זצוקללה”ה כי מלבד אשר העלים החכמה האלקית בדרך חידה ומשל גשמי שכבר העמדנו הדבר על מכונו בחלק הראשון במה שיש די לכל משכיל להראות להשרים את יופיה כי הכל הוא אורות נעלמים בלי שום גשמי כלל, זולת זה יש עוד שני דברים המעלימים, חדא כי פיזר ענין אחד לכמה מקומות וכתב בכל פעם מעט עד שאין אדם יודע לחבר הענין במה שמפוזר למקומות אין מספר עד שאין אדם יודע ענין אחד באמיתות כי כשלומד כאן שוכח מה שלמד במקום אחר, והשנית כי אפילו כשיזכור וידע לחבר הענין מדרוש לדרוש לקבץ הנפרדים, הנה לא יש ענין שלא יהיה נסתר מדרוש לדרוש בכמה סתירות עד שיקוץ המעיין ח”ו בחייו” עכ”ל ועיי”ש עוד בענין זה. וע”ע לקמן ? שנתבארו כמה מיני הקדמות ומבואות שצריך לדעת קודם הלימוד בספר עץ חיים.

(ט) ואיתא בזוהר הקדוש (ח”ג קמא) מאן דעייל ולא נפיק טב ליה דלא אברי, וביאר רבי חיים ויטאל (בסוף ההקדמה לעץ חיים) שפשט הדברים הוא שהנכנס ללמוד את חכמת הקבלה צריך שידע לצאת בשלום כלומר שלא ישאר לו לאחר הלימוד מבוכות וספיקות, אבל אם הוא מובטח שאם יראה לו כמה ספקות ודברים תמוהים אזי יאמר בלבו שמה שאינו משיג הוא מחסרון שכלו ולא שח”ו יש בדבר עצמו פקפוק – זה האיש מצוה ללמוד עמו, והאיסור הוא רק למי שחושב על עצמו שהוא חכם גדול ואין העדר מצדו שאז הוא יכול לבוא לכפירה ח”ו עכת”ד.

ובספר יסוד האמונה (עמ’ לג-לז) הוסיף שאדם כזה רואה קושיא שאינו יכול לתרצה בשכלו וחושב משום זה שאין שום תירוץ בעולם על קושייתו ואינו רוצה לתלות זאת בחסרון ידיעתו כי הוא חושב שאין חכמה למעלה מחכמתו – אדם כזה אם יקשה לו איזו קושיא בעיקרי האמונה ולא ישיג תירוץ על קושייתו יבוא לכפור בעיקרי האמונה, ונמצא שמדה רעה זו תגרום לו להיות כופר עריץ ולא יהיה לו חלק ונחלה עם ישראל ובאלהי ישראל. וזהו עיקר גדר האמונה – שנאמין בדברים המקובלים מן החכמים הקדושים והנביאים האמיתיים אף על פי ששכלינו האנושי מחייב היפוך הדברים ההם עכת”ד.

(י) ובחיי מוהר”ן (סי’ תקכו) כתב שאיש אחד שהיה עוסק ללמוד בספרי קבלה עמד לפני מוהר”ן, ובאמת לא היה ראוי ללמוד קבלה והוכיח אותו שלא ילמוד קבלה, ואמר לו קבלה בגימטריא נואף. ושוב שמעתי מאחד שהיה מדבר עם איש אחד והיה אותו האיש קובל לפניו שאין לו לב היינו שאין לו התעוררות הלב לתפילה ועבודה, והשיב לו רבינו ז”ל שזהו בשביל שלומד קבלה, כי (משלי ו) “נואף אשה חסר לב”, וקבלה בגימטריא נואף. וכל זה למי שאין ראוי לזה, אבל לכמה אנשים הזהיר בעצמו שילמדו קבלה, וצריכין להתפלל לה’ יתברך שיוליכו בדרך האמת אם ללמוד קבלה ואם לחדול עכ”ד. וע”ע מעשה בענין זה בספר שיחות הר”ן (סי’ רמט).

(יא) ומסופר מהרה”ק ר’ אליעזר בנו של הרה”ק מקומארנא, בעודו נער, שהיה רואה את אביו הק’ עוסק הרבה בלימוד הקבלה, והתחיל אף הוא להשתוקק עד מאוד ללמוד חכמת הקבלה. ויחל פני אביו ללמוד עמו ולא אבה, ויתחנן לו ולא הועיל, שכן היה דרכם של אדמור”י קמארנא שיש לעמול כל אחד בעצמו להשיג. פעם א’ בהפצירו, נעתר לו אביו הק’ והזמינו ללמוד עמו למחרת קודם התפילה. בבואו, פתח בדבקות נפלאה ועצומה בתחילת ע”ח, בריש שער הכללים: “כשעלה ברצונו ית”ש לברוא את העולם, כדי להיטיב לברואיו, ויכירו גדולתו, ויזכו להיות מרכבה למעלה, להדבק בו ית'”, והפסיק מעט, ואמר לו, די בזאת, זו היא עיקר חכמת הקבלה, ואידך פירושא היא, זיל גמור. ולא יסף ללמוד עמו עוד.

ואכן חכמה קדושה זו היא חכמת הדבקות, וכל הלימוד בה הוא אך כדי שנדע איך לעבוד את השי”ת כראוי, וכמ”ש האדמו”ר מספינקא בשם הרה”ק מצאנז זי”ע עה”פ “כבוד אלקים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר” ופירש, כי הרוצה לידע הנעשה בעולמות העליונים כדי לדעת כבוד אלקים גרידא, הסתר דבר מפניו. אך אם רצונו בלימוד חכמה זו כבוד מלכים, היינו האיך להמליך שמו ית’ עליו ולקבל עומ”ש על עצמו, חקור דבר. כי ענין לימוד החכמה הקדושה הזאת היא כדי להדבק למעלה להיות מרכבה לו ית’. וכדאי’ בהקדמת מהר”י צמח לע”ח (דף ה’ ע”ב) וז”ל, “כי גילוי חכמה זאת עתה בדורות גרועות הוא כדי שיהיה לו מגן עתה לאחוז בלבב שלם באבינו שבשמים כי באותן הדורות הרוב היו אנשי מעשה וחסידים ומעשים טובים היו מצילין אותן מפני המקטרגים ועתה רחוקים משורש העליון כמו השמרים בתוך החביות מי יגן עלינו אם לא קריאתנו בחכמה זאת הנפלאה והעמוקה ובפרט ע”ד שכתב הרב ז”ל שהנסתרות נעשו עתה כמו נגלות כי בדור הזה מושל הזנות ומלשינות ולה”ר ושנאה שבלב ונתפשטו הקליפות באופן שמתבייש האדם לנהוג דברי חסידות וה’ יגן עלינו וימחול לעונינו אכי”ר” עכ”ל. והוא טעם בריאת העולם, וכדאי’ בשער הכללים בתחילת ע”ח בטעם בריאת העולם, “להיטיב לברואיו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית'”.

ואין ניכרים דברים אלו מיד ובנקל, כי הוא עמוק מכל עמוק, ובתחילת לימוד הקבלה אין מובן כיצד ידיעת כל הספירות והצדדים מביאים לדבקות בהשי”ת, ולכן כתב מהר”י צמח, שצריך ללמוד עוד ועוד עד שזוכים לפתיחת שערי החכמה הק’ ולדבקות. וצריך כח המתינות ללמוד יום ועוד יום, וכמו שביאר בזוה”ק הפסוק הנאמר באברהם אבינו “ואברהם זקן בא בימים”, שבא עם הארת כל הימים, ובהמשך הזמן יזכה לכלות על ידי החכמה הזאת גילוי אור ית”ש.

והנה בטבעו של כל אדם, אם ירצה ואם לאו, לחקור בזב לדעת על מה שברא השי”ת אותו ואת כל העולם, ומה תכלית כל זה. חקירה זו אינו נותנת לו מנוח, שיש בקרבו בחי’ רוחנית פנימית הנקראת יחידה שבנפש, המקושרת עם הבוי”ת, ומשתוקקת עד מאוד לדעת ידיעה זו, והיא שדוחקת בו לדעת תכלית עבודתו בעולם, ותכלית קיום התורה והמצוות (ספר ים החכמה תשס”ז, עמ’ עז-עח).