אנו משתמשים בקובצי עוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה שלך באתר. בשימושך באתר, אתה נותן את הסכמתך לשימוש בעוגיות.
בעולם החומרי שבו אנו חיים, אנחנו רגילים לחלק דברים לקטגוריות ברורות: דומם, צומח, חי. שולחן הוא עץ, קלף הוא עור, וגביע הוא מתכת. אבל ביהדות, ישנה קטגוריה נוספת, מסתורית ומרתקת, ששוברת את חוקי הפיזיקה הרגילים. זוהי הקטגוריה שבה החומר מפסיק להיות סתם "חומר" והופך ל"קדוש".
קוראים לזה "תשמישי קדושה".
אבל מה זה באמת אומר? מה ההבדל בין טלית לתפילין? מדוע ספר תורה פסול צריך להיקבר באדמה בעוד שאתרוג אפשר לזרוק בשקית (או לעשות ממנו ריבה)? ואיך קורה שעור של בהמה הופך לחפץ שאסור להכניס לשירותים וצריך לנשק אותו?
במאמר זה, המקצועי והמקיף ביותר שתמצאו ברשת, אנו נכנסים לעובי הקורה של המושגים הכי יסודיים בבית היהודי. נפרק את ההגדרות ההלכתיות, נבין את ההיררכיה של הקדושה, נלמד איך להתייחס לחפצים הללו בכבוד הראוי, ונגלה את הסוד שמאחורי היכולת שלנו – בני האדם – להוריד שכינה אל תוך חפצים דוממים.
באתר אות משמיים, אנחנו לא מוכרים סתם מוצרים. אנחנו עוסקים בחפצים שיש להם נשמה. הצטרפו אלינו למסע שישנה את איך שאתם מסתכלים על המדף בספרייה שלכם.
כדי להבין את הנושא לעומק, חייבים להתחיל בהבחנה ההלכתית החשובה ביותר, שרבים מתבלבלים בה. לא כל חפץ שמשמש למצווה הוא "תשמיש קדושה". ההלכה מבדילה בין שתי קטגוריות ראשיות:
אלו הם חפצים שהקדושה היא חלק בלתי נפרד מהגוף שלהם. לרוב, מדובר בחפצים שעליהם כתוב פסוקים או שמות של הקב"ה או דברי תורה. הקדושה "נספגת" בחומר ואינה עוזבת אותו לעולם.
אלו הם חפצים שמשמשים אותנו לקיום מצווה, אך אין בהם קדושה עצמית בגוף החומר (אין בהם פסוקים או שם ה'). אלא הם רק "משמשים" לצורך המצווה.
בקצרה, תשמיש קדושה – הכוונה כשהחפץ עצמו קדוש, לדוגמה: ספר תורה, פרשיות המזוזה והתפילין. הם קדושים בגלל הפסוקים ושמות ה' שיש בהם. דברים אלו אסור לאבד אותם מן העולם, וזו מצוה מן התורה. גם שאר ספרים שאין בהם את שמות ה', אסור לאבד אותם וצריך לנהוג בהם כבוד, וזהו חיוב מדברי חכמים.
תשמיש מצוה – חפץ שעל ידו נעשית מצוה, כגון: שופר, סכך סוכה ארבעת המינים , טלית וכדומה. בחפצים אלו אסור לעשות תשמיש לא מכובד בזמן שהוא משמש למצוה, אך לאחר עשיית המצוה זהו חפץ רגיל לכל דבר. לדוגמא: ארבעת המינים בסוכות הם תשמישי מצוה, ולכן בסוכות צריך לנהוג בהם כבוד, אבל לאחר החג הם ככל שאר הצמחים, ואפשר לעשות בהם מה שרוצים. ורצוי לגונזן או להניחן במקום הפקר.
בפסגת הפירמידה של תשמישי הקדושה עומדים שלושת הפריטים המכונים בראשי תיבות סת"ם. אלו הם החפצים הרגישים והחשובים ביותר, והם דורשים כתיבה ידנית על קלף.
אין קדושה למעלה מקדושת ספר תורה. הוא מכיל את כל חמשת חומשי תורה, כתובים בדיו על גבי קלף.
כפי שהרחבנו במאמרים אחרים באתר אות משמיים, התפילין מכילות פרשיות עם שמות ה'.
המזוזה היא יריעת קלף המכילה את פרשיות "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע".
ישנה קטגוריה נוספת ומעניינת הנקראת "תשמישי דשתמישי קדושה" במעגל שני, או בשפה הארמית "תשמישי דתשמישי" (משמשי המשמשים). תשמיש קדושה הוא כל דבר הנעשה כדי לייפות את הקדושה או לכבדה, כמו ארון קודש, המפה הפרוסה על בימת הקריאה עצי החיים, המעיל או הקופסא, כתר ספר התורה או הפעמונים, רצועות תפילין, הקופסאות פלסטיק שבהם מונחים התפילין, שקית הקטיפה של התפילין [לא של הטלית] כריכות ספרי קודש, נרתיק המזוזה. דברים אלו, ברגע שהשתמש בהם למצוה הרי הם קדושים ואסור להשתמש בהם לחולין.
הדברים שאינם משמשים את הקדושה עצמה אלא את תשמישיה, נקראים תשמיש דתשמיש, כמו ארון ספרים, פרוכת, ארון הקודש, בימת הקריאה, המסמרים שמחזיקים מזוזה וכיוצא בזה. מותר להשתמש בהם לחולין אבל לא לבזותם. ואין חובה לגונזם, אך נכון שלא להשליכם לאשפה או למקום מבוזה.
בעידן המודרני, רובנו לא קוראים מקלף אלא מספרים מודפסים. סידורים, חומשים, משניות, גמרות, ספרי הלכה ומוסר – כולם נחשבים תשמישי קדושה לכל דבר ועניין.
הפוסקים דנו רבות בשאלה האם מכונת דפוס יוצרת קדושה כמו כתיבת סופר. ההכרעה היא שכן. מכיוון שהאותיות הללו נועדו ללימוד תורה ולתפילה, ומכילות את שם ה' – יש לנהוג בהן קדושה.
כפי שהזכרנו, ישנם חפצים שהם קדושים רק "לשעתם". בואו נתעמק בכמה מהם, אותם ניתן למצוא במגוון רחב ומהודר אצלנו באות משמיים.
הבגד עצמו הוא "תשמיש מצווה". הציציות (החוטים) הן העיקר.
קרן של איל, פשוטה וטבעית.
נרות שבת הם מצווה, והפמוטים הם הכלי למצווה.
אחד המושגים הייחודיים ליהדות הוא "גניזה". בתרבויות אחרות, כשספר מתיישן – זורקים אותו למיחזור נייר. אצלנו, אותיות לא מתות, הן רק מתחלפות.
הרעיון העמוק הוא שהקדושה לא פגה. כמו שגוף האדם הוא נרתיק לנשמה וכשהוא נפטר אנו קוברים אותו בכבוד, כך הקלף והנייר הם נרתיק למילים האלוקיות. זריקה לאשפה היא ביזיון לדבר ה' השוכן בהם.
ברוב הערים בארץ ישנם מתקני גניזה ייעודיים (לרוב ליד בתי כנסת או מקוואות). משאיות מיוחדות אוספות את הגניזה והיא נקברת באדמה בבתי עלמין או במתחמים מיוחדים, בטקס מכובד.
אחת השאלות הפילוסופיות המעניינות היא: אם האלוקים הוא רוחני ומופשט, למה אנחנו צריכים עור של פרה (תפילין), צמר של כבשה (ציצית) וענף של עץ (לולב) כדי להתחבר אליו? למה לא לעשות מדיטציה וזהו?
התשובה היהודית היא עמוקה ויפהפייה: אנחנו כאן כדי לקדש את החומר, לא לברוח ממנו.
היהדות לא מאמינה בהתנזרות (כמו במנזרים מסוימים). המטרה שלנו היא לקחת את העולם הזה – הגשמי, הנמוך, הפיזי – ולהרים אותו למעלה. כשאדם לוקח חתיכת קלף וכותב עליה מילים של קדושה, הוא מכריז: "גם החומר הזה שייך לבורא עולם". וכמובן העיקר הוא שכל המצוות הם כלי להתחבר לבורא עולם ולעשות רצונו, ויש המון עומק וטעמים וסיבות שחלקם מפורטות בגמרא הקדושה ובספרי פנימיות התורה כמו הזוהר הקדוש וכדומה, ויש עוד הרבה טעמים שלא נודע לנו, וצדיקים מגלים חלקם בכל דור ודור, עמוק עמוק מי ימצאנו.
תשמישי הקדושה הם ה"עוגנים" שלנו במציאות. הם מאפשרים לנו לגעת, לנשק ולהרגיש את הקדושה בידיים. הם מזכירים לנו שבכל מקום, גם בפיזיקה הפשוטה, מסתתרת נשמה.
כשקונים ספה לסלון, בודקים נוחות ועיצוב. כשקונים תשמישי קדושה, בודקים גם את ה"בפנים". השוק מוצף במוצרים שנראים יפים מבחוץ, אך מבחינה הלכתית הם בעייתיים ולעיתים אף פסולים.
באות משמיים, החרטנו על דגלנו את האמינות כערך עליון. הנה כמה דברים שחשוב לבדוק לפני שקונים:
האם כיפה היא תשמיש קדושה?
מפתיע, אבל לא. הכיפה היא בגד שנועד ליראת שמיים ולסימן היכר יהודי, אבל אין בה קדושה עצמית (כמו שיש בתפילין). לכן, אם כיפה בלתה, אפשר לזרוק אותה והיא לא צריך גניזה.
הילד שלי צייר ציור וכתב עליו פסוק מהחומש. זה צריך גניזה?
מעיקר הדין, אם הילד כתב לשם לימוד – זה קדוש. המנהג הרווח והראוי בבתים דתיים הוא לחנך את הילד לכבוד ולשים גם את הציורים הללו בגניזה, או לגזור את החלק עם הפסוק ולגנוז רק אותו.
האם עיתון דתי צריך גניזה?
אם יש בו מדור של דברי תורה (פרשת שבוע וכו') – המדור הזה חייב גניזה. שאר העיתון (חדשות, פרסומות) לא. בגלל הקושי להפריד, רבים שמים את כל העיתון בגניזה, אך זו הסיבה שיש סימון מיוחד על עמודים מסוימים בעיתונות הדתית "טעון גניזה".
קניתי בית מזוזה חדש ויפה באות משמיים, מה אני עושה עם הישן?
אם בית המזוזה הישן שימש את המזוזה (הקלף) בפועל, יש עליו קדושה של "תשמיש קדושה" שנתבאר לעיל שצריך לגונזו. ואפילו שהקלף מזוזה עטוף בנילון, אין דנים את הבית מזוזה כתשמיש דשתמיש הנ"ל כי הבית מזוזה נעשה לכבוד המצוה ולכן נחשב כשתמיש קדושה (עיין מ"ב סי' קנד סקי"ד)
לסיום, כדאי לחשוב על הבית שלנו כעל מקדש מעט.
הרהיטים הרגילים – הספה, השולחן, המחשב – משרתים את הגוף שלנו.
הסידורים, הפמוטים, המזוזות – הם הרהיטים של הנשמה שלנו. הם הכלים שדרכם הנשמה נושמת, מתבטאת ומרגישה בבית.
כשאנחנו משקיעים בכיסוי יפה לחלות, בתיק מהודר לטלית או בספרייה תורנית מפוארת, אנחנו לא רק "מקשטים". אנחנו אומרים אמירה חזקה: "בבית הזה, הרוח חשובה לא פחות מהחומר".
באתר אות משמיים, אנחנו מזמינים אתכם לאבזר את המקדש הפרטי שלכם במיטב תשמישי הקדושה. פריטים שנבחרו בקפידה, עם אחריות מלאה וכשרות מהודרת, כדי שהאור בבית שלכם יהיה הכי נקי, הכי טהור והכי יפה שאפשר.
מוכנים להכניס קדושה הביתה? היכנסו עכשיו לקטלוג העשיר שלנו, ובחרו את הפריט שיחמם לכם את הלב ואת הנשמה.
תרגישו הכי בנוח לשאול אותנו, אם לא מצאתם את שחשקה נפשכם או במקרה שיש לכם בקשה מיוחדת או ברצונכם להתייעץ, אל תהססו. צרו קשר בווטסאפ, או מלאו את הטופס ונציג חביב מטעמנו יחזור אליכם עם מלוא הסבלנות.
צרו קשר בווטסאפ, או מלאו את הטופס ונציג חביב מטעמנו יחזור אליכם עם מלוא הסבלנות.
